<h1>ראב"ן סימן ש"ע</h1>
<h2>דף קכח:</h2>
תנן אין מילדין את הבהמה ביו"ט אבל מסעדין כיצד מסעדין אמר רב יהודה אוחז בוולד שלא יפול לארץ. ותניא כוותיה כיצד מסעדין אוחז בוולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו וכו' אבל בשבת לא. ומילדין את האשה בשבת וקורין לחכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת ואסיקי' שאם היא סומא חבירתה מדלקת לה את הנר דיתובי מיתבא דעתה דסברא אי איכא מידי חזיא חבירתי ועבדי לי. ואם צריכה לשמן מביאה לה שמן כדרב אשי דאמר מביאה לו בכלי דרך שערה כגון שנועצת כלי של שמן בשערה ולא תוציא ביד דכמה דאיפשר לשנויי משנינן. והילכתא [קכ"ט.] כמר זוטרא דמתני לקולא, אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין אמרה איני צריכה אין מחללין. ומאימתי פתיחת הקבר אמר אביי משעה שתשב על המשבר ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד והלכה כאביי, ומדלא אמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת שמע מינה דמקל טפי וקודם שתשב על המשבר קאמר ועבדינן כאביי ולא מחללין עד שתשב על המשבר ויהא הדם שותת ויורד. ופליגי אמוראי בעד מתי פתיחת הקבר וכנהרדעי עבדינן דאמרי חיה שלשה שבעה ושלשים, שלשה בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה מחללין, שבעה אמרה צריכה אני מחללין איני צריכה אין מחללין אלא עושין ע"י ארמאי, שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין עושין אלא ע"י ארמאי וכדרב המנונא דאמר חולה (שיש) [שאין] בו סכנה אומר לגוי ועושה. ועושין מדורה לחיה שנצטננה וכן לחולה ואפילו בתקופת תמוז, דאמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת, ואמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז. וחותכין את הטיבור בשבת וקושרין אותו דתנו רבנן קושרין את הטיבור בשבת רבי [יוסי] אומר אף חותכין ואמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יוסי. ומרחיצין את הילוד ומולחין אותו ומלפפין אותו.
<h2>דף קל:</h2>
והיכא דשכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת לא יביאוהו בשבת אפילו דרך גגות חצירות וקרפיפות וכל שכן דרך רשות הרבים, דאמר ר' יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאו בשבת דרך חצירות ודרך גגות ודרך קרפיפות שלא ברצון ר' אליעזר ומחלוקתו דלר' אליעזר אפילו דרך רה"ר שרי ולרבנן אפילו דרך גגות וחצירות וקרפיפות אסור אלא כר' שמעון עבדו דתנן ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות וכו' כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, ואע"ג דאמר רב הלכה כר' שמעון, לגבי איזמל לא שרינן בכה"ג דבהדיא הלכה כרבנן בכללו של ר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאיפשר לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת ואמרינן אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' עקיבא, והבאת איזמל כיון דאיפשר להביאו מערב ולא הביאו אין הבאתו דוחה את השבת דלא בעא להו לרבנן לא דרך רה"ר ולא דרך חצירות וגגות דבכל [גווני] אסור. ובתלמוד ירושלמי [כאן] גרסינן ר' שמואל בר אבדימי הוה ליה ברא למיגזר אנשיהו לאיתויי איזמל שלח לר' מנה אמר לא ידחה למחר שאל לר' יצחק בן אליעזר אמר לון מישחוק קונדיטון לא אנשיתו מייתי איזמל אנשיתון ידחה למחר ומעשה רב וגמרינן מיניה. ונראה לי דהני מילי בישראל שלא יביאנו ישראל אבל על ידי גוי שרי ואומר לגוי ויביא דאמירה לגוי שבות ושבות דלית ביה מעשה הוא ובמקום מצוה שרי.
<h2>דף קלג.</h2>
אבל כל צרכי מילה דאין יכול לעשות מערב שבת דוחין את השבת, דתנן מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון, ואם לא שחק מערב שבת לא ישחוק בשבת אלא לועס בפיו ונותן. לא טרף יין ושמן מע"ש נותן זה בעצמו וזה בעצמו כמו שאנו עושין, והם היו נוהגין לטורפן יחד ע"י ליכה. ואין עושין חלוק למילה בשבת שהרי יכול לעשותו מערב שבת, אבל כורך על המילה סמרטוט בלא תיקון ואם אין לו סמרטוט מת[ו]קן בבית המילה כורך על אצבעו דרך מלבוש ומביאו מחצר אחרת ולא דרך רה"ר. ואם פרש מן המילה חוזר על ציצין המעכבין את המילה שהוא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ואינו חוזר על ציצין שאין מעכבין, וזהו דתניא מלקט את המילה מלקטין את הציצין המעכבין.
<h2>דף קלד.</h2>
בירושלמי [ביצה פ"ה ה"ב] גרסינן תני שוחקין עצי בשמים [למילה] ביו"ט אבל לא בשבת א"ר יוסי והוא שמל.
<h2>דף קלד:</h2>
ומרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה בשבת. ואע"ג דאורי רבא כשמעתיה דמרחיצין ממש ולא מזלפין ואיחלש ואמר בהדי תרגומא דסבא למה לי שתירצו דמרחיצין (ו)מזלפין הוא (ו)משום הכי איחלש דאיהו אורי אליבא דרבנן ורבנן מזלפין ודאי קאמר כאשר דייק רבא גופא ממתניתין דמדקתני ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת ולא אמר אף מרחיצין (דו)דאי תנא קמא אמר מרחיצין ממש ביום הראשון ומזלפין ביום השלישי כאשר פירשה רבא מתחילה הוה ליה לר' אלעזר למימר אף מרחיצין ביום השלישי כמו ביום הראשון אלא מדאמר מרחיצין שמע מינה דתנא קמא דאמר מזלפין ביום הראשון ובשלישי ולא כלום ואמר ליה ר' אלעזר מרחיץ ביום השלישי וכ"ש ביום הראשון מפני שסכנה היא לו. ואמרינן כי אתא רב דימי אמר ר' אלעזר הלכה כר"א בן עזריה, ואתמר נמי כי אתא רבין אמר ר' אבהו א"ר יוחנן הלכה כר"א בן עזריה בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו. והנולד כשהוא מהול [קל"ה.] מטיפין ממנו דם ברית שאין דוחה את השבת, כדאמרינן ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית בחול ובה"א אינו צריך אבל בשבת לא פליגי דוודאי לא דחי. א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש ובית הילל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ש [אומרים] צריך ולבית הילל לא צריך, ועל כורחך מילת גר בחול ולא בשבת, וכי היכי דמילת גר בחול ולא בשבת הכי נמי נולד כשהוא מהול דקאמר [לא] נחלקו בחול ולא בשבת דשבת ודאי לא דחי כדאמר ברישא. ואיתמר רב אמר הלכה כתנא קמא דלבית הילל אין מטיפין ושמואל אמר הלכה כר"ש בן אלעזר דאמר דלדברי הכל מטיפין בחול. ופליגי נמי רבה ורב יוסף בה, (אד)רבה אמר ר"ש בן אלעזר [דאמר] מפני שהוא ערלה כבושה שמא ערלה כבושה קאמר ומטיפין בחול ולא בשבת, ורב יוסף אמר וודאי ערלה כבושה קאמר ומטיפין אפילו בשבת, ורבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה, ועוד דרב דהילכתא כוותיה באיסורי קאי כוותיה ואמר דהילכתא כת"ק דאפילו בחול א"צ להטיף וכל שכן בשבת. (הילכתא) [הילכך] נולד כשהוא מהול מטיפין בחול, דשמואל ורבה פליגי אדרב ואמר[ו] מטיפין בחול, ובשבת אין מטיפין דהא רב ורבה אמרי(נן) אין מטיפין, ועוד מדרב אדא איתיליד ליה ינוקא כשהוא מהול בשבת הוה ליה למימהלי אהדרי (אתריסי') [אתליסר] מהולאי וכולן לא רצו למולו שהיו מיתייראין שמא יעשו חבורה ולא מילה ויבואו לידי כרת משום שבת לסוף מלו איהו ועשאו כרות שפכה אמר תיתי לי דעברי אדרב דאמר אין מטיפין ואמר ליה רב נחמן ואדשמואל לא עבר מר אימור דאמר שמואל בחול בשבת מי אמר, אלא בין לרב בין לשמואל אין מטיפין בשבת. וכיון דגר שנתגייר כשהוא מהול אמרי בית הילל דאין מטיפין, אין לו תקנה לבוא בקהל, אבל [בניו] כשנימולין (ו)באין בקהל דהא איגייר בטבילה, וחשוב כגר להכשיר זרעו אבל עצמו לא אלא במילה וטבילה.
מי שיש לו מכה בבשרו או פצע נותן עליה חוצה לה שמן וחמין בשבת ושותת למכה, [דאמר רב אין מונעין שמן] וחמין מעל גבי מכה בשבת ושמואל אמר נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה, ואע"ג דהילכתא כרב באיסורי בהא כשמואל עבדינן דתניא כוותיה.
<h2>דף קלה:</h2>
וישראל שקנה שפחה גויה ולא הטבילה וילדה אין נימול לשמנה ולא בשבת, דא"ר אמי כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה ותניא ר' אחא אומר ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנמול לאחר הטבילה הטבילה ואח"כ ילדה נימול לשמנה שהרי אמו טמאה לידה דתניא בתו"כ בני ישראל אין [לי] אלא בני ישראל מניין לרבות את הגיורת ואת השפחה תלמוד לומר אשה כי תזריע וילדה וטמאה. ויוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות פליגי רב הונא וחייא בר רב חד אמר מחלל עליו את השבת ונימול וחד אמר אין מחללין, וכיון דלא מיפסיק הילכתא כחד מינייהו ושבת איסורא דאורייתא נראה לי דהלך אחר המחמיר.
<h2>דף קלו.</h2>
וולד שנימול ספק לשבעה ספק לשמנה אין נימול בשבת דת"ר ערלתו וודאי דוחה את השבת ואין ספק דוחה ואמרינן לאתויי הא דת"ר בן שבעה מחלל עליו את השבת, ובן שמנה אין מחללין ספק בן שבעה ספק בן שמנה אין מחללין (בן שמנה אין מחללין עליו את השבת) ואמאי נימהליה ממה נפשך אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם מת מחתך בשר בעלמא הוא ותרגומא מר בריה דרבינא ורב רחומי ממהל הכי נמי דמהלינן ליה לא נצרכה הא דקתני אין מוהלין אלא למכשירי מילה דאפילו לר' אליעזר לא דחי גבי ספק ואהאי לא סמכינן דדיחויא הוא ולא עיקר דאשינוי לא נסמוך [ד]בכל דוכתא אמרינן אנן אשינויי ניקו ונסמוך בתמיה.
והא דתניא כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ובבהמה ח' ימים, כן הלכה, דאם לא שהתה ולא קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו אינו מתאבל עליו דנפל הוא, אבל שהה אע"ג דלא קים ליה שכלו לו חדשיו מתאבל, דמדאמר רחמנא ופדוייו מבן חודש תפדה ש"מ דמהשתא הוי בן קיימא ולענין אבילות הוי בן קיימא ולבו של אביו דוה עליו. וכלו לו חדשיו נמי בר קיימא הוא ומתאבל, כדאמר רב אשי איקלע בי רב כהנא איתרעא ביה מילתא בגו תלתין יומין הוה מתאבל עליה, א"ל לא סבר לה מר להא דרשב"ג, והאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג, א"ל קים לי בגויה שכלו לו חדשיו. וכן לגבי בהמה אם קים ליה שכלו לו חדשיו מותר באכילה בתוך שמנה, דאמרינן עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו בו ביום ומוקמינן לה דקים ליה שכלו לו חדשיו. ואי לא קים ליה אסור באכילה, כדאמר רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעי בי דרב אידי עבד להו עגלה בת תילתא ביומא דשבעה אמרי ליה אי אירתחת עד לאורתא הוה אכלינן מיניה השתא לא אכלינן מיניה, ותניא וכי ימות מן הבהמה להביא בן שמונה שאין שחיטת אמו מטהרתו. וכלו חדשיו דבהמה כגון שהיתה בהמה קשורה בביתו ט' חדשים לגסה וה' לדקה וילדה וברי לו שלא עלה עליה זכר בביתו, וכן קים לו לאדם דבריא לו דמיום שבא על אשתו שוב לא בא עליה יותר וילדה לט' חדשים. וכן כל השנויים במס' נדה [פ"ה מ"ג] דתנן בן יום אחד מטמא בזיבה ובנגעים ובטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן הייבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם ומוקמינן לענין אבילות כולהו דקים ליה שכלו חדשיו.
<h2>דף קלז.</h2>
וקטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא ואמר שמואל חלצתו חמה שנתרפא נותנין לו שבעה ימים להברותו שאין מלין אותו עד שבעה ימים משהבריא ואותן שבעה ימים יהבינן ליה מעת לעת וכן הלכה.
